קל להבחין בעובדה הזאת. חסרונם של ילדיי בער בעצמותיי שנים לפני שהריתי בהם. הדחף האימהי שלי, יומם ולילה מניע אותי לטפל באופן אישי בהם ולספק את כל מחסורם, החומרי והנפשי, ולהיות שם בעבורם בכל – בעיקר בקושי ובכאב. אני גם יודעת שבעלות הדחף האימהי החזק, מציבות את הקריירה במקום מוגבל, שיתיר להן זמן ואנרגיה לילדים בבת עיניהן. אפילו קשה להן לשחרר את הילדים, שיתמודדו בעצמם עם הקשיים, במיוחד כשמגיע זמנם לעוף מהקן. ככל שהדחף ההורי אצל נשים חלש יותר, הן אימהיות פחות, עד כדי כך שהן פחות או יותר מוסרות ברצון (ולא מתוך אילוץ כלכלי) את האימהות לדמות אימהית יותר, שתעשה את התפקיד באופן חלקי ובחלק מהמקרים באופן משמעותי מאוד. לכן, כאשר הורים חשים שהינם תקועים עם הילדים שלהם, שהחופש ניטל מהם, שהגורל מתעמר בהם, זה פועל יוצא של הבאת ילדים מבלי לוודא, שהינם רצויים לפחות על ידי הורה אחד שמוכן ברצון, בעצמו, מבלי לחפש מחליף, אפילו לגדל אותם לבד אם יצטרך. כשאין הורה כזה בנמצא, הילדים יהוו נטל כבד מנשוא והללו בוודאי יחושו בזאת.
